1. ראו סיכום מקיף של מחקרים רבים אצל משה הלברטל, סתר וגילוי: הסוד וגבולותיו במסורת היהודית בימי הבינים, יריעות ב (ירושלים: אורנה הס, 2001); דב שוורץ, סתירה והסתרה בהגות היהודית בימי הביניים (רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2002). יצויין עם זאת כי שני הספרים אינם דנים בכתבי רח״ק. הלברטל חותם את הדיון בתחילת המאה ה−14, ואילו שוורץ מקדיש פרק לדיון בר״י אלבו, תלמידו של רח״ק, אך לא עומד על כתיבה אזוטרית אצל רח״ק עצמו (שם, עמ’ 182–217).

2. וראו עוד במאמר א, כלל ג, פרק ג, עמ׳ קד: ״כי ענין חיוב המציאות הוא דבר לא יסכלהו ההמון. והעמידה על המופת בו, הוא ממה שלא יקשה, וממה שלא יחיב הסתר הסוד ההוא, אבל ראוי שיתפרסם בכל קהל ישראל.״

3. שם, עמ׳ תט: ״ואמנם המכון ב׳מעשי מרכבה׳ הוא, מה שאפשר השגתו מהעליונים, והשתלשלות קצתם עם קצת. ולהיות הענינים ההם המקבלים בתכלית המעלה והדקות; והבנת הענינים בחלקי מה שהם באלו הענינים יביא להריסה, וירחיקו האדם מהצלחתו; חויב בהם תכלית ההסתר והישוב … לא יעלה על דעת, שענינים אלו, שהחילוף בהם מרי עצום, ימסרו בראשי פרקים בעת הלמוד. וכל שכן, בהיותם ענינים בלתי נודעים בחקירה.״

4. ובמקום אחר כתב (מאמר ג, חלק א, כלל ד, פרק א, עמ’ שמא): ״ועוד, כי יש בצורה הזאת סודות עמוקים. אשר בעבורם היתה בראשונה, ובעבורם רוצה השם בקיומה. והנה הקיום המקיף בגוף ונפש, בהתיחדו בדעת עליון, אינו רחוק אצל הטבע, כענין במשה ואליהו. אלו דברי הרב. ורמז בהם לסודות מסודות הקבלה.״

5. זאב הרוי, ״יסודות קבליים בספר אור ה׳ לר׳ חסדאי קרשקש,״ מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך ב, חוברת א (תשרי תשמ״ג): עמ’ 75–109.

6. הרוי, ״יסודות קבליים,״ 106.

7. שם, 107.

8. זאב הרוי, ״סוד התפילה,״ בתוך ר׳ חסדאי קרשקש (ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2010), 135–139.

9. שם.

10. לא ברור לי מה ראה הרוי לצטט דווקא קטע זה, שעניינו הוא שהשפע האלוהי אינו מופיע באופן של ״תולדה,״ היינו של שפע שמחסר מן המשפיע, אלא באופן של אצילות הדומה לאש העוברת מנר לנר בלי לחסר מן הנר המקורי. אין זה הכרחי להבין שהמילים ״שבח וברכה״ מתייחסות לתפילה האנושית, וייתכן שהן מתייחסות דווקא לשפע האלוהי שהוא עיקר הנושא בפסקה.

11. אילון שמיר, ״אהבתו של ר׳ חסדאי קרשקש: מרכזיות רעיון האהבה במשנתו של רח״ק והפולמוס עם הרציונאליזם היהודי ורעיון האהבה הנוצרי״ (עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, תשס״א), 57.

12. ראו דברים דומים אצל אביעזר רביצקי, ״התפתחות השקפותיו של ר׳ חסדאי קרשקש בשאלת חופש הרצון,״ תרביץ נא (תשמ״ב): 445–467, בעיקר בעמ’ 455–457.

13. תפיסת הקרבה בין רח״ק והמקובלים נמצאת מזווית אחרת גם אצל משה אידל, ״תארים וספירות בתיאולוגיה היהודית,״ בתוך מחקרים בהגות יהודית, בעריכת שרה הלר-וילנסקי ומשה אידל (ירושלים: מאגנס, 1989), 87–111. וראו דב שוורץ, ״מגעים בין פילוסופיה למיסטיקה יהודית בראשית המאה הט״ו,״ דעת 29 (קיץ תשנ״ב): 41–67.

14. מרטל גברין, ״תפיסת הזמן במחשבת ר׳ עזריאל מגירונה,״ מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ו, חוברת ג–ד (תשמ״ז):  309–336.

15. נתן אופיר, ״׳סוד הקדיש׳: טכסט קבלי שיוחס לרב חסדאי קרשקש,״ דעת 46 (חורף תשס״א): 13–28.

16. Ari Ackerman ״,The Attribution of Sod ha-Kaddish to Ḥasdai Crescas״ Kabbalah 30 (2013): 65–73 (2013): 65–73.

17. נתן אופיר, ״הרב חסדאי קרשקש כפרשן פילוסופי למאמרי חז״ל״ (עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית, תשנ״ג).

18. קיימת קרבה בין קביעה זו לקביעתו של הרוי (הנזכרת לעיל) כי הסודות קשורים ״לתפיסה הרואה את האל כפועל את הכל, כולל את מעשיהם ותפילותיהם של בני האדם,״ אלא שמדברי אופיר נעדר הגורם הקבלי שאותו הדגיש הרוי.

19. אופיר, ״רב חסדאי קרשקש,״ 100. ועיינו שם (עמ’ 244) שהרחיב על חשיבות תפיסה זו ביחס לקבלת תפילת החוטאים.

20. אופיר, ״רב חסדאי קרשקש,״ 245.

21. מאמר ב, כלל ה, פרק ג, עמ׳ ריג: ״שאם היו הגמול והענש מתחיבים מהעבודות והעברות כהתחיב המסובבים מן הסיבות, הנה לא יאמר בהם היותם עול.״

22. מעשה ניסים, פרק יג – בהשגחה.

23. לוית חן, עמוד בועז, מאמר א, חלק ב, פרק ד – ביאור סוד התפלה.

24. מורה נבוכים, חלק ג, פרק נא.

25. מלחמות ה׳, מאמר שישי, חלק שני, פרק ט–יא.

26. ראו שלום רוזנברג, ״תפילה והגות יהודית: כיוונים ובעיות,״ בתוך התפילה היהודית: המשך וחידוש, בעריכת גבריאל חיים כהן (ירושלים: המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו, תשל״ח), 85–100; יונה בן ששון, ״עיון תפילה בהגות ימי הביניים,״ נתיבות 15 (1978): 152–171; יעקב בקר, סודו של מורה נבוכים (תל אביב: י’ שמעוני, תשט״ז), 74; משה פוקס, ״התפילה במחשבתו של הרמב״ם,״ בתוך כהן, התפילה היהודית, 142–167; חיים קרייסל, ״מדו-שיח להתבוננות: הטרנספורמציה של מהות התפילה בפרשנות הפילוסופית היהודית בפרובנס בימי-הביניים,״ בתוך שפע טל: עיונים במחשבת ישראל ובתרבות היהודית מוגשים לברכה זק, בעריכת זאב גריס, חיים קרייסל, ובועז הוס (באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004), 59–83.

27. ספר העיקרים, ד, יח. וראו דרור ארליך, הגותו של ר’ יוסף אלבו (רמת גן: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן, 2009), 234–251.

28. ראו יוסף היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים (ירושלים: מאגנס, תשמ״ד), 20.

29. נושא זה היווה את אחד ממוקדי הוויכוח בין אבנר מבורגוס, ממוריו של רח״ק, לבין ר’ יצחק פולקר. ראו בער, ״מנחת קנאות.״

30. עיינו שמחה בונם אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית (ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ״ב), 1051–1092; יצחק בער, ״ספר מנחת קנאות של אבנר מבורגוש,״ תרביץ יא (1940): 188–212 ; יצחק גוטמן, דת ומדע, תרגם שאול אש (ירושלים: מאגנס, תשל״ט), 149–168; זאב הרוי, ״לזיהוי מחברן של ההסתייגויות מן הדטרמיניזם בס׳ אור ה׳ לר׳ חסדאי קרשקש—עדות כ״י פירנצה,״ קרית ספר נה (תש״ם): 794–801; הרוי, ״הערות על הביטוי ׳הרגש אונס והכרח׳ אצל ר׳ חסדאי קרשקש,״ מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ד (ג–ד) (תשמ״ה): 275–280; Seymour ״׳Crescas' Theological Determinism,״׳ ,Feldman, דעת 9 (תשמ״ג): 3–28; רביצקי, ״התפתחות״; אביעזר רביצקי, דרשת הפסח לר׳ חסדאי קרשקש ומחקרים במשנתו הפילוסופית (ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ״ט), 34–68; אליעזר בן-פורת, ״הערות והארות בשיטתו של רח״ק בדבר ׳אפשרי בבחינת עצמו ומחויב בבחינת סיבותיו,׳״ דעת 46 (חורף תשס״א): 29–44; שלום צדיק, ״בחירת האדם ורצון החיות בפילוסופיה היהודית בסוף ימי הביניים,״ JSIJ 9 (2010): 181–203, בעיקר מעמ׳ 199 והלאה.

31. כוונתו, כפי שמפורש אצל אבנר מבורגוס (מנחת קנאות, עמ׳ 15–16) היא לרבי יצחק פולקר שאחז בעמדת הבחירה החופשית והסיק ממנה שהאל אינו יודע את העתיד. ראו על כך אצל שלום צדיק, ״רצון ה׳, ידיעת ה׳ ורצון האדם בהגותו של רבי יצחק פולקר,״ דעת 76 (תשע״ד): 147–172, בעיקר בעמ’ 150–151.

32. ועמד על כך גם אבנר מבורגוס, ראו בער, ״קנאות.״

33. יש לדון האם סוד זה קשור לסוד נוסף שמופיע אצל רח״ק (מאמר ב, כלל ו, פרק א, עמ׳ רלח): ״הנה כבר יראה שהתכלית המבקש מהתורה הוא, ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצוותיו, ולזהירות גדול לבלתי עבור על אזהרותיו, בשמחה ובטוב לבב, אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמיתית, כמו שבאו בזה מאמרים לרז״ל הרבה.״ לדעת הרוי, גם סוד זה הוא חלק ממכלול הסודות הקושרים ״לתפיסה הרואה את האל כפועל הכל״ (הרוי, ״יסודות קבליים״, עמ׳ 107). גם לפי שיטתנו אפשר להבין שסוד קיום המצוות קשור לתפיסת הבחירה. אך נראה יותר שאין קשר בין הסודות, וכוונת רח״ק בציטוט הנ״ל היא למשמעות פרוזאית יותר של המילה ״סוד,״ הינו שהזריזות והזהירות הן מפתח לעבודת ה׳.

34. ספר הכוזרי, מאמר ג, אות ה (ירושלים: שילת, תש״ע), עמ’ סז–סח: ״ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו … מפני שהוא מוקדש לדבקות בענין האלהי.״ מורה נבוכים, ג, נא, מהדורת שוורץ (תל אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 2002), עמ’ 660: ״דע שכּל המעשים האלה של עבודת ה׳, כגון קריאת התורה, התפילה ועשיית שאר המצוות אין מטרתם אלא שתרגיל עצמך לעסוק בְּצִווּיָיו יתעלה, ולא תעסוק בענייני העולם הזה.״ וראו עוד על אופי התפילה בתפיסת הרמב״ם אצל יעקב בלידשטיין, התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב״ם (ירושלים: מוסד ביאליק, 1994).

35. חובות הלבבות, שער ח, פרק ג, מהדורת קפאח (ירושלים: פלדהיים, תשל״ג), עמ’ שפד. כבר הרמב״ם הזכיר שאחד הערכים של התפילה הוא הבטחון באל, אלא שלדעתו זהו הערך של התפילה כמצווה ציבורית, ולא כגורם לכך שתיענה.

36. גם את פעולת ברכת הכהנים מסביר רח״ק בכך שהציבור ביטאו את בטחונם באל (שם, פרק ב): ״והיה זה, כי לפי שהכהנים כאמצעיים בין ישראל לאביהם שבשמים, כשהברכה הזאת היא לבקשת הצבור הנה כבר תלו בטחונם בו יתברך.״ כלומר, עיקר פעולת הברכה נובעת מכך שהציבור ביקש מן הכהנים לברך ובכך תלה את בטחונו באל, ולא מעצם פעולת הברכה! זהו חידוש גדול שסותר את האינטואיציה הבסיסית ביחס לברכת הכהנים, והוא מורה על החשיבות הגדולה של הביטחון בתפיסת התפילה של רח״ק. וראה אצל אליעזר בן-פורת, ״׳אמונות הנתלות במצוות מיוחדות׳: עיונים במשנתו של רבי חסדאי קרשקש,״ דעת 63 (קיץ תשס״ח): 75–86, שהעיר כי תפיסת הביטחון ככזה המביא לגמול רווחת כבר בדברי חז״ל, וחידושו של רח״ק הוא בקישור רעיון זה למוסד התפילה.

37. De Benefic. 2.1.

38. Summa theologica, question 83, article 2. הציטוטים ממכלול התאולוגיה מובאים מתוך מהדורת Benziger Bros., 1947, שהועלתה לאתר האינטרנט: http://dhspriory.org/thomas/summa/.

39. שני דורות אחרי רח״ק ענה על שאלה זו ר׳ יצחק עראמה (עקידת יצחק, שער יז): ״כדי שיכירו וידעו מה שמתחסד עמהם, ולא יחשבו שהדברים מגיעים מפאת המזל, או השתדלות, או מדין זכותם.״

40. קיים דמיון בין דברי אקווינס לדברי הרמב״ם במורה הנבוכים (ג, לה): ״הציווי שנצטווינו לשווע אליו יתעלה בשעת כל מצוקה…. הוא מעשה המשריש את הדעה הנכונה שהוא יתעלה משיג את מצבינו, ובידו לתקנם כאשר אנו מצייתים ולהשחיתם כאשר אנו ממרים; לא שנאמין שזה מקרה ודבר מזדמן.״ אך המוקד בדברי הרמב״ם היה הידע התאורטי, הדעה שבכוחו של האל לתקן את מצבינו. ואילו בדברי אקווינס המוקד הוא בתחושה הנפשית של האדם ששם את מבטחו באל ומוצא בו את המפלט מצרותיו. גישה דומה אפשר למצוא גם אצל ר׳ יצחק עראמה (עקידת יצחק, שער נח): ״כן הוא ענין התפלה שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה. והוא כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון.״

41. שלמה פינס כבר הראה שרח״ק ובני חוגו הושפעו מן ההגות הנוצרית הסכולאסטית, גם אם לא הזכירו את שמות ההוגים הנוצרים בפירוש בכתביהם. ראו פינס, ״הסכולאסטיקה שאחרי תומאס אקווינאס ומשנתם של חסדאי קרשקש ושל קודמיו,״ בתוך ספרו בין מחשבת ישראל למחשבת העמים (ירושלים: מוסד ביאליק, 1977), 178–222. יצויין כי בכך הוא חולק על ש״ב אורבאך שקבע נחרצות ביחס לרח״ק כי ״לא השפיעה עליו כלום הפילוסופיה הנוצרית״ (עמודי המחשבה הישראלית, חלק רביעי, 1228–1229). את גישתו של פינס אימץ והרחיב זאב הרוי בספרו, ר’ חסדאי קרשקש, 63–67 (הקשר עם ניקול אורם) ועמ’ 82–87 (היחסים עם ברנאט מטג’י), וכן קיבל אותה רביצקי (״התפתחות״). על השפעתו של אקווינס על תלמידו של רח״ק, ר’ זכריה הלוי, ראו אצל: Ari Ackerman, ״Zerahia Halevi Saladin and Thomas Aquinas on Vows,״ JJTP 19, no.1 (January 2011): 47–71.

עוד יש להעיר כי ההשפעה בין ההגות הנוצרית ליהודית בימי הביניים הייתה דו-צדדית, כמבואר באריכות אצל יוסף שורץ, ״לך דומיה…״: מייסטר אקהרט קורא במורה הנבוכים (תל אביב: עם עובד, 2002).

42. יש לציין כי בשאלת אופן פעולת התפילה קיים הבדל בין תפיסת רח״ק לתפיסתו של אקווינס. כפי שראינו לעיל, רח״ק סבור שהאל נענה לתפילות ספציפיות ברצונו הקדום, מה שמתאפשר בעקבות תפיסת עולם דטרמיניסטית. לעומתו סבור אקווינס שהתפילה היא אחד מחוקי הטבע שהאל קבע במציאות, ובכך תפיסתו קרובה יותר לעמדת ר״י אלבו בסוגיה זו (ספר העיקרים, ד, יח).

43. על פירוש זה של מושג ה״שמחה״ של האל בברואיו כתב זאב הרוי שהוא נלקח מספרות הקבלה, והראה מקבילות לכך בכתבי ר׳ טודרוס הלוי אבולעפיה (״יסודות קבליים,״ 75–109).

44. מאמר ב, כלל ו, פרק א, עמ’ רלח: ״וכאשר חקרנו בה ובחלקיה, מצאנו בה חלק, קטן הכמות, גדול האיכות, שאיננו מן הדעות במוחלט, ומן הפעלות במוחלט, והוא אהבת השי״ת ויראתו האמיתית. ואומר, שהוא המחיב התכלית הזה על כל פנים … הנה כבר יראה שהתכלית המבקש מהתורה הוא, ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצוותיו, ולזהירות גדול לבלתי עבור על אזהרותיו, בשמחה ובטוב לבב, אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמיתית.״ וראו על חשיבות האהבה והדבקות הרגשית בכתבי רח״ק אצל אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית, ספר שני, 1148; הרוי, רח״ק, 97–106; שמיר, ״אהבה״; נתן אופיר, ״האהבה במשנתו הפילוסופי והחינוכית של רב חסדאי קרשקש,״ הגות: מחקרים בחינוך יהודי א (תשנ״ט): 81–95.

45. עם זאת, יש מקום לפרש באופן אחר את דברי רח״ק אודות ״הדבק העובד.״ בדיון בסוגיית הנבואה כתב רח״ק (מאמר ב, כלל ד, פרק ד, עמ’ רג): ״ואומר, למה שהתבאר בגדר הנבואה, היותה שפע שופע מהאל יתברך על האדם, הנה הוא מבואר, שהמוכן אל השלמות הזה, הוא הדבק בו והמתבודד תמיד בעבודתו.״ מדבריו עולה שתכונת ״הדבק העובד״ מסייעת לתהליכים אוטומטיים של הורדת שפע מלמעלה, דוגמת תהליך הנבואה שלדעת רח״ק איננו תלוי בהחלטת האל. גם ההקשר של דבריו הנזכרים למעלה הוא פיסקה שבה מציע רח״ק כיוון שונה מזה שצעד בו עד כה, ומציג את התפילה וברכת הכהנים כפעולות טבעיות של הורדת שפע: ״מצורף אל זה, שהמצוות שם בהם השי״ת סגלות מיחדות, כענין בסמים. וכמו שהסמים פועלים באיכותם ובכלל עצמיהם, כן מצוות התורה בשוה.״ על הכפילות של פעולת התפילה אצל רח״ק אפשר ללמוד גם מדבריו בתחילת הפרק על התפילה (מאמר ג, חלק ב, כלל א, פרק א, עמ’ שעג): ״הנה בתפלה, מלבד שכר המצוה, יתכן שישיגהו.״ כלומר, הערוץ המיוחד של השגת המבוקש בתפילה מתקיים במקביל לערוץ של השגת המבוקש על ידי שכר מצוות התפילה, אשר דומה לשאר המצוות שבכוחן להוריד שפע מאת האל. אחד ההבדלים בין שני הערוצים הוא היחס שבין המתפלל למבוקש. הערוץ הטבעי של הורדת שפע פועל דווקא על המתפלל או על אנשים קרובים וסמוכים לו, כפי שכתב הר״ן בדרוש השני: ״כי יבא התיקון מצד איזה מעתיר, נראה שיהיה המעתיר אמצעי באותו שפע השופע, באמצעותו יחול על אשר יעתיר בעדו … כי השפע מוכן למתברך באמצעות המברך והמתפלל, ולזה ראוי שיקרב אליו במקום או ידבק בו אם אפשר.״ לעומת זאת, הערוץ המיוחד של פעולת התפילה ״יתכן שיעתר לו השי״ת גם אם יתפלל בעד זולתו״ כפי שכתב רח״ק (שם, עמ׳ שעה), בלי צורך בקרבה בינו לבין זה שעליו הוא מבקש.

46. בנקודה זו מובאים ציטוטים המחזקים את הטענה.

47. Summa contra gentiles 3.95. הציטוטים מן המכלול נגד הגויים מובאים ממהדורת New York: Hanover House, 1955–1957 הנמצאת באתר האינטרנט: http://dhspriory.org/thomas/ContraGentiles.htm.

48. שם, 96.

49. יצחק בער (״קנאות,״ 205) כבר העיר על כך שאת מרכזיות הרגש המלווה את עבודת האל שאב רח״ק מכתבי תומס אקווינס, והראה כי אקווינס כתב במקומות מספר שתחושת החסד המלווה את האמונה היא שהופכת אותה למשמעותית.

50. בדומה לכך מצינו גם אצל ר’ יצחק עראמה (עקידת יצחק, שער מח) שפתח את דבריו בכך שעניין התפילה הוא הבעת הביטחון באל, וסיים בכך שתכליתה היא ״להביא הנפש אל מחוז חפצה ואהבתה אל אלהים וההדבק וההקרב אליו.״

51. הזכרנו לעיל כי בפרק על ברכת כהנים (מאמר ג, חלק ב, כלל א, פרק ב) רח״ק מציע לדמות את התפילה וברכת כהנים לסמים טבעיים שפועלים להוריד שפע באופן אוטומטי, בלי להשפיע על רצון האל. לפי גישה זו השאלה אינה קשה, משום שהתפילה פועלת כאחד מחוקי הטבע ללא נגיעה ברצון האל. אך כפי שהראינו אין זו גישתו של רח״ק בפרק על התפילה.

52. כפי שכינה זאת  רוזנברג ״תפילה.״

53. כפי שעולה, למשל, מדברי ספר החינוך (מצוה תל): ״ומן השורש הזה הוא מה שאמרו זכרונם לברכה שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, לומר שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו כי חפץ חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מרוב שלמותו כמו שכתבנו.״ כך עולה גם מדברי רח״ק עצמו (מאמר ב, כלל ד, פרק ב, עמ’ קצג): ״שכבר היה אפשר שיעוד השם לו, למה שהיה יודע שיעקב ירבה בתפילה להינצל מיד עשו אחיו מיראתו אותו, או שתהיה השמירה באמצעות דורון או מלחמה, היה ראוי שלא יקצר בכל אחד מאלו, כאילו לא היה בטוח. למה שהיה אפשר, שההבטחה היתה בידיעתו יתברך דריכת יעקב בסבות ההם.״ כלומר, האל תכנן מראש להושיע את יעקב כתוצאה מן התפילה שיתפלל.

54. יצויין כי גם ז׳ הרוי (רח״ק) עמד על כך שבדברי רח״ק יש ״מהפיכה קופרניקאית״ בתפיסת התפילה, אך לדעתו הדבר נובע מכך שהאל שולח לאדם את רגש הדבקות המעורר אות לתפילה.

55. עמדה זו אפשרית בשל ההנחה, שאותה מקבל רח״ק (מאמר ב, כלל ב, פרק ב, עמ’ קנז), שהאל משגיח על בני אדם פרטיים בהשגחה פרטית, וממילא הוא יכול לקבוע מראש אירועים פרטיים שיפקדו את האדם לאחר שיתפלל.

56. אידל, ״תארים.״

57. פינס, ״הסכולאסטיקה.״

58. הרוי, ״יסודות קבליים.״

59. שו״ת הריב״ש, סימן קנז.

60. ראו למשל: ספר העיקרים, מאמר שני, פרק יא, מהדורת מ״ד נויגרשל (ירושלים: פלדהיים, תשע״א), קסג; שם, פרק כה; שם, מאמר רביעי, פרק לד; מגן אבות לרשב״ץ, פרק ב, משנה יב. וראו דיון נרחב בעבודתו של אבי קדיש: Avi Kadish, "The Book of Abraham: Rabbi Shimon Ben Zemah Duran and the School of Rabbenu Nissim Gerondi" (PhD diss., University of Haifa, 2006) וכן: לירן הוך, ״אם קבלה היא נקבל?! יחסם של אברבנאל וההוגים מבית מדרשו של הר״ן לקבלה,״  שאנן: שנתון המכללה האקדמית הדתית לחינוך, כרך כ (תשע״ה): 95–106.