1. יצחק כפכפי (מתרגם), יוהן וולפגנג גתה, פאוסט, תל אביב תשל״ה, שורות 1118–1121. ההדגשות והפיסוקים במקורות המובאים במאמר הם מעשה ידי אלא אם כן צוין אחרת.

2. בבלי סנהדרין, סז ע״א.

3. ראהhttp://www.catholicculture.org/news/headlines/index.cfm?storyid=8225; http://www.usatoday.com/news/religion/2010-11-13-exorcists_N.htm. לתיאור בן זמננו של מגרש שדים איטלקי-קתולי את עבודתו ראה למשל Amorth, Fr. Gabriele, An Exorcist Tells His Story (San Francisco: Ignatius Press, 1999)Google Scholar.

4. Keith Thomas. Religion and the Decline of Magic: Studies in Popular Beliefs in Sixteenth and Seventeenth Century England (London: Weidenfeld and Nicolson, 1971).

5. דב בער מבוליחוב, דברי בינה, א״י ברוור, גליציה ויהודיה: מחקרים בתולדות יהודי גליציה במאה השמונה-עשרה, ירושלים תשכ״ה, עמ׳ 204. על האדמיניסטרציה האוסטרו-הונגרית בגליציה בשנים הללו ראה הסקירה הבבליוגרפית: Magocsi, Paul Robert, Galicia: A Historical Survey and Bibliographic Guide (Toronto: University of Toronto Press, 1983), 97–101CrossRefGoogle Scholar. הקדמתו המלאה של דב בער ל׳דברי בינה׳, שממנה נלקחה הציטטה הזו, נדפסה לאחרונה מכתב היד, ובה גם דיונו השלם בבעלי השם וב׳מחליפיהם׳ החסידים. ראה Hundert, Gershon David, “The Introduction to Divre binah by Dov Ber of Bolechów: An Unexamined Source for the History of Jews in the Lwów Region in the Second Half of the Eighteenth Century,” AJS Review 33, no. 2 (2009): 257–258CrossRefGoogle Scholar.

6. ראה למשל Clark, Stuart, Thinking with Demons: The Idea of Witchcraft in Early Modern Europe (Oxford: Oxford University Press, 1999), 294–313CrossRefGoogle Scholar; Nelson, Victoria, The Secret Life of Puppets (Cambridge MA: Harvard University Press, 2001)Google Scholar. על המאגיה בתרבות היהודית ראה חיבורו החלוצי של טרכטנברג: Trachtenberg, Joshua, Jewish Magic and Superstition: A Study in Folk Religion (Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1939)Google Scholar ובנסמן להלן. על גירוש שדים בחברה היהודית ראה גדליה נגאל, סיפורי דיבוק בספרות ישראל, ירושלים תשמ״ג; Chajes, J. H., Between Worlds: Dybbuks, Exorcists, and Early Modern Judaism (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2003)CrossRefGoogle Scholar; Goldish, Matt, ed., Spirit Possession in Judaism: Cases and Contexts from the Middle Ages to the Present (Detroit: Wayne State University Press, 2003)Google Scholar. פרספקטיבה פסיכולוגית על הדיבוק בחברה הישראלית אפשר למצא אצל: Bilu, Yoram, “The Taming of the Deviants and Beyond: An Analysis of Dybbuk Possession and Exorcism in Judaism,” The Psychoanalytic Study of Society 11 (1985): 1–35Google Scholar ובמחקרים נוספים פרי עטו. וראה Morris M. Faierstein, “Possession and Exorcism,” in YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe. http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Possession_and_Exorcism (accessed November 28, 2012).

7. Nesterhaus — בית קינון. כינויי בתים על פי עיטורים שהופיעו בראשם או שאר כינויים וסימני זיהוי היתה שיטה ידועה מאוד לפני התפשטות האדמיניסטרציה המודרנית.

8. מרצף המעשה מובן שלהבנת מספרי המעשה נדבק הרוח בילד במקום האשפה, שם היה רגיל לשחק. על מקומות הכניסה האופייניים לרוח ראה נגאל, סיפורי דיבוק, עמ׳ 26–27. ההלימה בין האירוע המציאותי לבין פרטי העיצוב הספרותי, כמובן, אינה מובנת מאליה. דיון מקיף על הקונבנציות הז׳אנריות של תיעודי הדיבוק ועל תכליתן אפשר למצא בספרה החדש של שרה צפתמן (בהכנה לדפוס). אני מודה למחברת שבנדיבותה שיתפה אותי בספר התימטי החשוב הזה. וראה, לעת עתה, שרה צפתמן, ׳גירוש רוחות בפראג במאה הי״ז: לשאלת מהימנותו ההיסטורית של ז׳אנר עממי׳, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי ג (תשמ״ב), עמ׳ 7–33.

9. משפחת פפנהיים היתה משפחה ידועה בפרשבורג. אחד מבניה – וואלף פפנהיים (נפטר 1876) שימש כראש הקהל במשך שנים רבות (ראה מא״ז קינסטליכער, החתם סופר ובני דורו: אישים בתשובות חתם סופר, רשימת השואלים ומוזכרים עם קווים קצרים לתולדות חייהם, בני ברק תשנ״ה, עמ׳ קל). הציון ״ז״ל״ מתייחס אחר שנת הכתיבה של הסיפור בידי ר׳ שמעון סופר – נכד החת״ס, שערך את המסורות השונות על סבו לקראת הוצאתן לאור בספר ׳חוט המשולש׳, שנדפס לראשונה בשנת 1887. סיפור המעשה המסוים הזה נוסף על ידו בהכנת המהדורה המורחבת, לקראת ההוצאה השניה (מונקטש 1893).

10. על קפיצות והעוויות גוף בשעת ההתקף ראה החומר שאסף נגאל, סיפורי דיבוק, עמ׳ 17–18.

11. מוטיב ׳חציית הקווים׳ בין הדתות בעקבות כניסת הרוח שכיח מאוד, ויש לו זיקה גם לזיהוי הלעומתי המצוי של הדת היריבה עם השטן. לענין זה דוגמאות גם בתחום התרבות היהודית, כמו הרוח שנכנס בקלמן גומפל מבגה (Bega , גרמניה) בן העשר בשנת 1743, ש׳עשה צלמים וזימר ניגונים שלהם, אשר מזמרים בבית תפילתם׳ (מעשה נורא זכה וברורה, פיורדא תק״ג, עמ׳ ב׳ (לממ״ס); נגאל, סיפורי דיבוק, עמ׳ 106. מקבילות נוספות למוטיב הזה ריכז נגאל, שם, עמ׳ 37–38.

12. חוט המשולש החדש, דרוהוביטש תרס״ח, דף לח ע״א. המעשה הובא גם אצל נגאל, סיפורי דיבוק, עמ׳ 144–145. ידיעת שפות זרות ותחומי ידע לא מוכרים במצב של איחוז הם מוטיבים מתועדים ברבים מתיעודי האיחוז מאז העת העתיקה. וראה המקבילות הרבות שאסף נגאל, סיפורי דיבוק, עמ׳ 21–22.

13. על היפעלות הרוחות מדברים שבקדושה ראה למשל: ׳והיה ביניהם אישה אחת שהיה בה רוח רעה ולא הכירו בה. וכשהתחיל המלמד ללמוד עם הילדים הסדר חומש... הפיל הרוח הרעה את האישה לארץ...׳. (אברהם רובינשטיין, שבחי הבעש״ט, הקדמת הכותב, עמ׳ 30). באותו הסיפור נמצא גם מנגנון מסביר כולל לתופעה הזו: ׳כי הרוח טמא שבה אינו יכול לסבול שום דבר שבקדושה׳ (שם). וראה דיונה של צפתמן (לעיל, הערה 7), פרק ראשון.

14. לקדיש ולקדושה מעמד הלכתי מיוחד כ׳דברים שבקדושה׳ שאמירתם דורשת מנין יהודים, ומן המיצוב הלכתי מסוים זה נגזרת גם האפקטיביות הספיריטואלית ואולי המאגית של הריטואל, המתוארת כאן.

15. לאמירה האגבית הזו יש רקע ריאלי וגם ביסוס תיאורטי בכתבי החת״ס. על מגמות ההסתרה של החת״ס את מורשתו הקבלית מסביבתו ראה למשל יושע שילל, מנהגי חת״ם סופר, פרשבורג תר״צ, עמ׳ יד-טו; וזה הוא המכונה בלשונו היפה של יעקב כ״ץ ׳הפנמת הכריזמה׳ (ראה י׳ כ״ץ, ׳קווים לביוגראפיה של החתם סופר׳, הנ״ל, הלכה וקבלה, ירושלים תשמ״ו, עמ׳ 374). לצד האפיון הכללי הזה, הנוגע למורכבות היחס בין המנהיג הרבני ה׳רישמי׳ לבין חסידותו האישית, אפשר לראות גם ביסוס תיאורטי ספציפי לענין ההסתרה בנושא הדמוני והמאגי. מקומו של ענין זה הוא בדיון ההלכתי אודות הלגיטימיות של השבעת השרים ונתינת הקמיעות. מקומו בשו״ת חת״ס, או״ח, קצז, והוא ידון בקצרה להלן. לפי תיאור זה הבעיה ב׳פרסום׳ קשורה בהבחנה האתית בין ה׳תחנות׳ השונות של זרימת השפע האלוהי לתוך מערכת הטבע. והשווה שו״ת חת״ס, ו, סד (׳צויתי להאיש מביא הכתב שלא ידבר מזה כלל ולאחוזת מרעי שהראיתי כ׳ העתק הנ״ל צויתי שלא להוציא מפיהם ולא להרהר שום דבר רע על הילד שבכאן׳) ועוד.

16. ר׳ דניאל פרוסטיץ (1759–1846) הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לחת״ס. לר׳ דניאל, שהיה מבוגר מעט מן החת״ס, היה חלק ניכר במינויו החת״ס לרבנות העיר בה שימש הוא עצמו כדיין (ואחר כך, מאז 1837, גם כראש בית הדין). ר׳ דניאל היה לומד עם החת״ס קבלה, ומקורב להרבה מענייניו האישיים בתוך הקהילה. עליו ראה קינסטליכר, אישים בתשובות חת״ס, עמ׳ קכג-קכו, ומסורות רבות בספר ׳חוט המשולש׳.

17. הרב מרדכי אפרים פישל סופר (1786–1853) היה מתלמידיו הראשונים של החת״ס בשעה שכיהן כרב במטרסדורף (Mattersburg) בראשית המאה. משם נדד עימו לפרשבורג, שם הפך לנאמן ביתו ולסוג של ׳שמש׳ שצמוד לרבו בתחומים מגוונים – משליח ציבור ועד לחלוקת הכיבוד בשעת סעודה שלישית בבית הרב. פישל גם רשם לעצמו מחברות של חידושי תורה ששמע מרבו, והחת״ס עבר עליהם והגיה אותם. על כל זה ראה אוסף המקורות הרחב אצל א״ז קינסטליכר, החת״ס ותלמידיו, בני ברק תשס״ה, עמ׳ שלז-שמ. בנוסף למעלות אלה היה פישל גם סופר סת״ם, ומכאן תפקידו הטבעי בהילוך הדברים המתואר כאן, ככותב קמיעות. להיבט זה של פעולתו יש ביטוי ממשי גם בכתבי היד - ראה להלן, ליד הערה 22. כתב יד אחד של חידושיו למסכתות התלמוד נמצא בבודפשט, וצילומו בבית הספרים הלאומי (F 4699).

18. שימוש בקמיעות לגירוש רוחות היא טכניקה אחת, אך כלל לא יחידה או הכרחית למעשה זה. ראה המקורות שאסף נגאל, סיפורי דיבוק, עמ׳ 53–54. והשווה לפרקטיקת הגירוש של האר״י — שער רוח הקודש, לד. וראה גם שבחי האר״י, צפת תשכ״ז, פסקה פ״ז. סקירה שיטתית על עניני רוחות ודיבוקים אפשר למצא גם אצל י״מ שטרן, נשמת חיים, ירושלים תש״ס, עמ׳ קכ-קמה. דומה שהמחבר מסמיך את עיקר דיוניו על מקורותיו של נגאל, בלי שמזכירו.

19. על גלגול נשמות חוטאים בכלב שחור ראה שער הגלגולים, לה; שער רוח הקודש, מ, ודיונו של מאיר בניהו, ספר תולדות האר״י, ירושלים תשכ״ז, עמ׳ 101–103. בתיאור שב״רוח חיים״ (איזמיר תרל״ו, דף ח ע״א, יא ע״ב) הרוח יוצא ונכנס בתרנגול, ששחיטתו מתקנת אותו.

20. השווה לרוחות שהן ׳בדמות כלב׳ או חתול – ראה המקורות שאסף נגאל, סיפורי דיבוק, עמ׳ 20.

21. חוט המשולש החדש, דרוהוביטש תרס״ח, דף לח ע״א-לח ע״ב. המעשה צוטט ללא הוספות אצל נגאל, סיפורי דיבוק בספרות ישראל, ירושלים תשמ״ג, עמ׳ 144.

22. על ר׳ נתן אדלר ראה למשל הרב מרדכי הורוויץ, רבני פרנקפורט, ירושלים תשל״ב, עמ׳ 151–158; גדליה נגאל, ׳קבלה מעשית בפרנקפורט במאה השמונה עשרה׳, סיני קיח (תשנ״ו), עמ׳ פח-צה. יכולותיו בשדה הפעולה המאגית תועדו, בין השאר, גם ב׳ממורבוך׳ הרישמי של הקהילה, שתיאר אותו אחר פטירתו: ׳ואתמחי גברא ואתמחי קמיע לעזר ולסעד, שריפא כמה בני אדם...׳ (מובא אצל הורוויץ, שם, עמ׳ 311). החת״ס התגורר בביתו של ר׳ נתן מאז היה בן עשר שנים, וליווה אותו בנדודיו למורביה בשנים 1782–1786. לקשר הצמוד הזה הייתה השפעה אדירה על השכלתו המאגית של החת״ס, כפי שהעיד: ׳כי שמות הקודש הם פעולות אמתיות ממה שראיתי בעיני מאיש מופת מורי כהן צדק זצ״ל׳ (שו״ת חת״ס, או״ח, קצז, יוזכר להלן). על שימושו העצמי בנוסחאות מאגיות שלמד ממורו ראה במקורות שיוזכרו להלן.

23. דף שכזה צולם בספרו של קינסטליכר, חת״ס ותלמידיו, עמ׳ שלח.

24. ראה צילומים בתוך מנהגי חת״ס, ירושלים תשע״א, עמ׳ תק-תקג. על אופי פעולת הקמע ראה חת״ס על התורה, ירושלים תשי״ח, במדבר, עמ׳ סט.

25. ׳מים שתוקים׳ הם מרכיב מרכזי מאוד בסגולות למיניהן (השווה מפעלות אלוהים, לבוב תרי״ח, דף נ ע״ב, ע ע״א, פג ע״א ועוד). המונח נזכר כבר בפרקטיקת ריפוי הכלולה בספר הגמטריות של ר׳ יהודה החסיד (י״י סטאל, ספר גמטריות לר״י החסיד, ירושלים תשס״ה, עמ׳ קעג). בפירוש המונח דן סטאל, שם.

26. ׳בכל יום׳ הוא טעות המעתיק, שפתח באופן מועטה את המילה ׳בכלי׳, שנמצאת בנוסחאות המקוריות, כראשי תיבות. עוד כמה טעויות נוספות, קטנות יותר, מצביעות על אי זהירות בהעתקה. השווה אמתחת בנימין, וילהרמסדורף תע״ו, עמ׳ עא-עב.

27. העמוד מכתב היד צולם למהדורת מנהגי רבותינו, חת״ם סופר, ירושלים תש״ע, עמ׳ תק.

28. אגרות סופרים, ברגסס תרפ״ח, כתבי ר׳ שמעון סופר, ל.

29. היא נדפסה, בצירוף צילום כתב היד, בכנסת סופרים פרעשבורג, ניו יורק תשס״ח, עמ׳ קצא, קצד (בהתאמה). אם נדייק יותר, במקרה המתואר ב׳חוט המשולש׳ היתה זו רוח שנכנסה בילד ליב, וכאן מדובר בדיבוק. ספרות גירוש השדים אכן מתעדת לעיתים עיסוק מדויק יותר, שמבקש לנסות ולהבחין בין שדים רוחות וגלגולי נשמות (ראה למשל במקורות שנקבצו אצל גדליה נגאל, ׳הדיבוק במיסטיקה היהודית׳, דעת 4 [תש״ם], עמ׳ 80–81). בדיון הנוכחי אני נמנע מדיוקים כאלה, שאינם תואמים את הלך מחשבתו של החת״ס, כפי שמובעת למשל להלן, ליד הערה 80.

30. כנסת סופרים, שם.

31. על בעלי שם יהודיים במאה השמונה-עשרה ראה למשל עמנואל אטקס, בעל השם: הבעש״ט - מאגיה, מיסטיקה, הנהגה, ירושלים תש״ס, עמ׳ 15–53; Petrovsky-Shtern, Yohanan, “The Master of an Evil Name: Hillel Ba'al Shem and His Sefer ha-Heshek,” AJS Review 28, no. 2 (2004): 217–248CrossRefGoogle Scholar; נ׳ זינגר, ״בעל השם והרופא״: רפואה בחיי היומיום בקרב יהודי גרמניה 1648–1770, (דיסטרציה) אוניברסיטת בן גוריון תש״ע; חגית מטרס, ספרי סגולות ורפואות בעברית: תכנים ומקורות על פי הספרים הראשונים אשר יצאו לאור באירופה בראשית המאה ה-18, האוניברסיטה העברית בי-ם (דיסטרציה), תשנ״ז. חומר מגוון ברמות שונות של מהימנות נאסף בעבודתו של הרב משה הלל, בעלי שם, ירושלים תשנ״ג.

עיסוק מקיף יחסית ב magus היהודי ובמקביליו האירופיים אפשר למצא באוסף המאמרים Der Magus: seine Ursprünge und seine Geschichte in verschiedenen Kulturen, ed. Grafton, Anthony und Idel, Moshe, (Berlin: Akademie Verlag, 2001)CrossRefGoogle Scholar.

32. ראה המסורת המובאת מכתביו של ר׳ שלמה אלכסנדרי סופר (1857–1924) — נכד החת״ס, שהכין לפרסום את כתבי הדרוש של סבו: ׳נמצא שם [בתוך כתבי היד של הדרשות] הגימטריות ונראין כפרפראות שבלעדם אין מגרעת בגוף הענין... וכה שפטתי גם אני עליהם... וראה אחר זמן מצאתי בפנקס הקמיעות שלו שהמספרים האלו הם כלם שמות קדושים, והשתמש בהם לקמיעה [!], אם כן הם גופי תורה ומסתריה (דרשות חת״ס, גרוסוורדיין תרפ״ח, ח״א, מבוא הספר, עמ׳ 22 [לממ״ס]). השם הקבלי המסויים שאליו הוא מתכוון הוא ׳מספר קצ״ב [192] שעולה מצירוף ארבעה שמות הווי״ה שונים, שאת תיאורו אפשר לזהות שם, דף כט ע״ב.

33. בנימין ביינוש הכהן, אמתחת בנימין, וילהרמסדורף תע״ו, עמ׳ עא-עב. בשנת 1741 נדפסה אותה הנוסחה בספר שערי רחמים, שלוניקי תק״א, עמ׳ נט (מקור המסורת עשויה להיות מקביל, אך סביר יותר שמדובר בציטוט, שכן המחבר מספר ש׳ייבא׳ כמה נוסחאות מן היידיש). המסורת הובאה, מאוחר יותר, גם במפעל האיסוף הלקטני החשוב של ר׳ ישראל ליפשיץ, סגולות ישראל, ברוקלין תשנ״ב, מערכת ע׳, עין הרע, יא. סגולה אחרת, מכתב היד שנזכר לעיל (הערה 28), ׳למי שיש בו בן או קרוב שהטה מדרך טובה לדרך רעה׳, מופיעה, כמו הסגולה הזו, ללא מקור מפורש (שם, עמ׳ קצב), וגם את מקורה אפשר לזהות בספרי הסגולות של ר׳ ביינוש הכהן, והפעם - שם טוב קטן, טשרנוביץ תרט״ו, דף טו ע״א.

34. ראה חוט המשולש, ג ע״ב-ד ע״א.

35. ראה חוט המשולש, דף ו ע״ב. פרשה אחת של לימוד המדעים והשפה הצרפתית מתוך קשר אישי קרוב עם קצין מצבא צרפת תועדה שם באופן אגבי (שם, כא ע״ב), וראה בהערה הבאה. לכל אלה השווה ביוגרפיה רבנית מאוחרת יותר (סנה בוער באש, בני ברק תשס״ב, עמ׳ מב). כאן ׳הועתקה׳ תקופת מיינץ והפכה לתקופה תורנית טהורה, ללא כל קשר עם השכלה כללית. וראה Hildesheimer, Meir, “The German Language and Secular Studies: Attitudes towards Them in the Thought of the Hatam Sofer and His Disciples,” Proceedings of the American Academy for Jewish Research 62 (1996): 159–161CrossRefGoogle Scholar.

36. ר׳ יהודה ליב לנדסברג, ׳אלה תולדות׳, ב״ש המבורגר, זכרונות ומסורות על ה״חת״ם סופר״, בני ברק תשנ״ו, עמ׳ 102.

37. על ההתעניינות הזו ראה Hildesheimer, “The German Language and Secular Studies”. וראה גם Marc B. Shapiro, “Aspects of Rabbi Moses Sofer's Intellectual Profile,” in Be'erot Yitzhak: Studies in Memory of Isadore Twersky, ed. J. M. Harris (Cambridge, MA: Harvard University Press, 2005), 285–310; Aaron M. Schreiber, “The Hatam Sofer's Nuanced Attitude towards Secular Learning, ‘Maskilim,’ and Reformers,” Torah u-Madda Journal 11 (2002–2003): 123–173.

38. עיסוקו של החת״ס בספר אוקלידס בשפה הגרמנית גם בשנות רבנותו הבוגרות מתועד אצל המבורגר, זכרונות ומסורות, עמ׳ 305.

39. ראה למשל אוסף המקורות שנקבץ בקונטרס חכמת סופרים, קובץ בית סופרים, ג, לונדון תשס״ח, עמ׳ צט-קכז.

40. לעת עתה ראה שו״ת חת״ס, או״ח, קנח; שם, אה״ע א, צח; כוכבי יצחק (כתב עת), וינה תר״ז, ח״א, עמ׳ מ, ועליהם - מעוז כהנא, מפראג לפרשבורג – כתיבה הלכתית בעולם משתנה, מה״נודע ביהודה״ ל״חת״ם סופר״׳, עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית בירושלים תש״ע, עמ׳ 205–206; שם, הערות 146–147; עמ׳ 317–318; שם, הערה 200. וראה מעוז כהנא, ׳יציבות ותמורה בשו״ת החת״ם סופר׳, עבודת מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס״ד, עמ׳ 81–58.

41. ראה למשל Ruderman, David, Kabbalah, Magic, and Science: The Cultural Universe of a Sixteenth-Century Jewish Physician (Cambridge MA: Harvard University Press, 1988)Google Scholar; Idel, Moshe, “Italy in Safed, Safed in Italy: Toward an Interactive History of Sixteenth-Century Kabbalah,” in Cultural Intermediaries: Jewish Intellectuals in Early Modern Italy, eds., Ruderman, David B. and Veltri, Giuseppe (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2004), 239–269Google Scholar; Idel, Moshe, “Prisca Theologia in Marsilio Ficino and in Some Jewish Treatments,” in Marsilio Ficino, His Theology, His Philosophy, His Legacy, eds. Allen, Michael and Rees, Valery (Leiden: Brill, 2002), 137–158Google Scholar. וראה Schwartz, Dov, “Astral Magic and Specific Properties (Segullot) in Medieval Jewish Thought: Non-Aristotelian Science and Theology,” in Science in Medieval Jewish Cultures, ed., Freudenthal, Gad (New York: Cambridge University Press, 2011), 301–319Google Scholar. לרקע התרבותי הרחב הזה יש לצרף רבים מבני המאה השמונה-עשרה, דוגמת ר׳ יונתן אייבשיץ ואיש ריבו ר׳ יעקב עמדן (ראה עזריאל שוחט, עם חילופי תקופות, ירושלים תשכ״א, עמ׳ 210–220, שם, עמ׳ 220–235 בהתאמה), שהמשותף ביניהם עולה בהרבה על המפריד, וכמוהם הרב ברוך שיק משקלוב (ראה Fishman, David E., “A Polish Rabbi Meets the Berlin Haskalah: The Case of R. Barukh Schick,” AJS Review 12, no. 1 [1987]: 95–121)CrossRefGoogle Scholar ורבים אחרים. וראה דוד רודרמן, מחשבה יהודית ותגליות מדעיות בעת החדשה המוקדמת באירופה, ירושלים תשס״ג, פרקים ראשון, שני, רביעי ושביעי.

42. דוגמה מאירת עיניים לסיטואצית החפיפה המדוברת יש ב׳נצח ישראל׳ (פפד״א, תק״א [1741]) — ספרו הראשון של ר׳ ישראל מזמושץ׳, ובו עיסוק נרחב בשילוב ה׳חכמות׳ (׳נבנים על מופתים חזקים וברורים עד שהם כמו מוחשים שאין לדחותם בשום פנים׳) במהלך הלמדני. המסכים הראשון על הספר הזה—׳בעל ברית המחבר׳—לא היה אלא בעל השם הידוע ר׳ יואל בעל שם (מזמוזץ׳ גם הוא) שתחום עיסוקו המדעי, המשיק, העניק לו את הסמכות הנדרשת לכתיבת הסכמה לידידו ׳הרבני התוכן׳. אודותם ראה להלן, ליד הערות 105–107.

43. שמות טו, כה.

44. ההרדופני מזוהה היום עם ׳הרדוף הנחלים,׳ ששמו זה הוא שיבוש לשמו היווני הקדום (Rhododaphne), בכינויו המקצועי — Nerium oleander. למרות רעילותו נעשה בהרדוף שימוש רפואי רב.

45. כוונותו לשמות רבה כג, ג; שם נ,ג. וראה גם בבלי, סוכה לב ע״ב.

46. פנקס משנת תקצ״ד (1834), הובא בדרשות חת״ס, גרוסוורדיין תרפ״ח, ח״א, דף ק ע״ב, שער יוסף.

47. לפי פרשנות נוצרית מקובלת רומז ה׳עץ׳ (שעשוי להיות גם עץ החיים) אל הצלב, כמו במקומות נוספים רבים.

48. דרשות חת״ס, שם. והשווה לדברי הגר״א הידועים: ׳כל החכמות נצרכים לתורתינו הק׳[דושה] וכלולים בה... והזכירם: חכמת אלגעברע... והנדסה וחכמות מוסיקא...׳ (ר׳ ישראל משקלוב, פאת השולחן, צפת תקצ״ו, הקדמה).

49. ׳מי שהטביע הטבע ית״ש [יתברך שמו] יודע סתריה... וכן בחכמה אצטרולוגי׳ [אסטרולוגיה] הם חכמים גדולים עד להפליא, אך בשכלם... ומה שזה סותר זה בונה וחוזר וזה הורס בנינו...׳ (דרשות חת״ס, שם). לניתוח קצר של יחסו הדו-קטבי של החת״ס לשילוב ה׳חכמות׳ ראה מ׳ כהנא, ׳״יש לנו אב זקן״ – החת״ם סופר- ביוגרפיה תרבותית קצרה, לפני מותו ומעט אחריו׳, ב׳ בראון, נ׳ ליאון (עורכים), ה׳גדולים׳, ירושלים: ון-ליר תשע״ה (בהכנה לדפוס), ובמחקריהם של הילדסהיימר (לעיל, הערה 34) ושפירו (שם).

50. ׳סוד המגנט׳ הוא מן הנושאים המרכזיים ביותר בהיסטוריה הארוכה של המאגיה ההרמטית — הן בעולם האירופי וגם בתוך תרבות המיעוט היהודית. ראה למשל Veschuur, Gerrit L., Hidden Attraction: The History and Mystery of Magnetism (Oxford and New York: Oxford University Press, 1996), 1–55Google Scholar. ההתפתחויות המודרניות של המדע החדש, בנות זמנו של החת״ס, אודות המגנטיזם נוגעות בין השאר בפעולתו המפורסמת מאוד של מסמר (Mesmer) בפיתוח ההיפנוזה (‘Animal Magnetism’ בכינויה הראשון), בה נעזר לבסוף גם פרויד. ראה למשל Crabtree, Adam, From Mesmer to Freud: Magnetic Sleep and the Roots of Psychological Healing (New Haven and London: Yale University Press, 1993)Google Scholar. על הופעות המגנט בספרות היהודית בת הזמן ראה למשל ספר הברית השלם, ורשה תרס״ה, עמ׳ 82, ובדיונו המרתק של ר׳ יעקב עמדן, שמשתמש בנסיון מעשי של כח משיכת המגנט כדי להוכיח ולבאר את מציאות השכינה (!), שכמו המגנט גם היא: ׳מפלש ועובר נמצאים השפלים׳ (מטפחת ספרים, לבוב תר״ל, עמ׳ 52–53).

51. ראה רמב״ן על התורה, בראשית יז, א; שם, מו, טו ועוד.

52. חת״ם סופר על התורה, שמות, עמ׳ עה. והשווה ר׳ יוסף שלמה דלמדיגו, ספר אלים, אודסה תרכ״ד, עמ׳ 118.

53. ראה למשל שו״ת חת״ס, ח״ו, סא; חת״ס על התורה, במדבר, עמ׳ קו וסקירת המקורות בהקדמת הרב יוסף נפתלי שטרן לספר דרשות חת״ס (דרשות חת״ס, ח״א, הקדמה - ׳קרית סופרים׳, בהערה המסומנת **** [לא ממוספר]). סיכום יפה לתופעה יש בדברי נכדו: ׳ובערב שבת קדש למד פרשת השבוע עם פירש״י ורמב״ן, וידוע ומפורסם איך הפליג זקיני זצ״ל בכל עת את רבינו הקדוש הרמב״ן ז״ל, ופירושו עה״ת [על התורה]. וכן ציווה בצוואתו ללמוד תורה עם פירוש רמב״ן, כי היא ראש אמונת אומן׳ (חוט המשולש, דף מט ע״ב).

54. מסורות שונות בנושא זה נקבצו בחוט המשולש, שם; מנהגי חת״ס, ירושלים תש״ע, עמ׳ מח, עא; אלף כתב, תתקפו. על תודעתו המיסטית של החת״ס ראה למשל מעוז כהנא, ׳החת״ם סופר: הפוסק בעיני עצמו׳, תרביץ עו, ג-ד (תשס״ז), עמ׳ 556–519.

55. החת״ס, כמובן, אינו מחוייב ל'תפיסת עולם׳ פשוטה או קוהורנטית, והמודעות החריפה שלו לכפל מערכות השיפוט (המדעית וההלכתית\מסורתית) מובילה אותו לא פעם גם לדגשים שונים, קונפליקטואליים יותר, דוגמת ׳תורתנו אמת, ועולם, עלמא דשקרא, עולם התמורה, ואין העולם וטבעיו וכל מהלכיו עומדים בפני התורה, כי אין קיום לשקר במקום אמת׳ (תורת משה, בראשית, דף יג ע״ב, ובמקומות נוספים רבים). ההצבה הזו, אופיינית גם היא, של ׳טבע׳ מול ׳תורה׳ מניחה גם היא את שני שדות השיח הללו על אותו המישור, בו ׳טבע משועבדת לתורה׳, הווה אומר – גם כאן פועלת התורה כסוג של מערכת טבע מדעית, שוללת נס או מייתרת אותו, כהמשך דבריו: ׳שכן על כן אין שום פלא בקריעת ים סוף [!] וראוי ומחויב הוא׳ (שם). למעשה, הופכת התורה כאן לסוג של מערכת טליסמנית או הרמטית, שכוחה לשעבד את הטבע הרגיל. וראה כהנא, יציבות ותמורה (לעיל, הערה 39), פרק שלישי.

56. ראה למשל דב שוורץ, אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים, רמת גן תשנ״ט.

57. הדפסתו הראשונה היתה בדפי הסיום של ספרו של אליעזר זוסמן סופר (שאינו קרוב משפחתו) — עט סופר, ח״ד, פקש תרנ״ט (1899).

58. מהרשש״ך הוא ר׳ שמואל שאטין כ״ץ (נפטר 1719), מרבני פרנקפורט. ראה עליו מ׳ הלוי הורוויץ, רבני פרנקפורט, ירושלים תשל״ב, עמ׳ 80–81, 217; י׳ שטראססער, עטרה למשה, ברוקלין תשס״ב, עמ׳ כ. ספרו ׳כוס הישועות׳ נדפס בפפד״מ בשנת תע״א (1711). החת״ס מצטט את סבו זה במקומות רבים בכתביו. מהרשש״ך הוא גם ׳׳התוכן הגדול׳ (!), ׳ראש ישיבה בקלויז׳ המוזכר בהקדמת ספרו של יונתן בן יוסף, ישועה בישראל, פפד״מ ת״פ.

59. חוט המשולש, דף כט ע״א, הערה א.

60. ספר הברית, ברין תקנ״ז, שער. ׳ספר הברית׳ ותמונת העולם הייחודית של מחברו הם נושאו של ספר חדש של דוד רודרמן (בהכנה לדפוס). אני מודה למחבר על דיוננו בנושא. על ספר הברית ראה נח ח. רוזנבלום, ׳האנציקלופדיה העברית הראשונה, מחברה והשתלשלותה׳, Proceedings of the American Academy for Jewish Research 55 (1988): 15–65CrossRefGoogle Scholar.

61. המאסף, כסליו התקס״ט, עמ׳ עה. על החשיבות הרבה של הדיפרנציאציות מאגי\מדעי, קבלי\ראציונלי בשיח הזהויות של המשכילים מול סביבתם ראה Chajes, Joseph. H., “Entzauberung and Jewish Modernity––On ‘Magic’, Enlightenment, and Faith,” Jahrbuch des Simon-Dubnow-Instituts / Simon Dubnow Institute Yearbook (2007): 191–200Google Scholar ובנסמן לעיל, הערה 104.

62. המאסף, שבט התקס״ט, עמ׳ קמ.

63. על הנושא הזה קיימת ספרות מחקר עשירה מאוד, בעיקר מאז מחקריה המשפיעים מאוד של של פרנסס ייטס (דוגמת Giordano Bruno and the Hermetic Tradition, 1964). וראה למשל בספרו הבסיסי של ובסטר: Webster, Charles, From Paracelsus to Newton: Magic and the Making of Modern Science (New York: Cambridge University Press, 1982)Google Scholar. ובאופן אחר—Clark, Thinking with Demons. הוויכוחים הסוערים והביקורות השונות על התזה של ייטס (ראה למשל Copenhaver, Brian P., “Natural Magic, Hermetism, and Occultism in Early Modern Science,” in Reappraisals of the Scientific Revolution, ed. Lindberg, David C., Westman, Robert S. [New York: Cambridge University Press, 1990]: 261–301)Google Scholar אינן מבטלות את החשיבות הרבה של התופעה שעליה הצביעה.

64. שו״ת חת״ס, קובץ תשובות, כו.

65. שו״ת חת״ס, שם.

66. [= חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות] - שמות שבעת הספירות התחתונות בספרות הקבלה.

67. חת״ם סופר, חידושי שו״ע, לונדון תשט״ז, עמ׳ יח-יט.

68. בביטוי (׳אישים עליונים׳) השתמש החת״ס לתיאור המציאות המרובדת גם בשו״ת חת״ס, או״ח, קצז. מקור הביטוי, ככל הנראה, בדברי הרמב״ם: ׳והאל נותן לכל גולם וגולם צורה ראויה לו על ידי מלאך העשירי שהיא הצורה הנקראת אישים׳ (הרמב״ם, היד החזקה, הלכות יסודי התורה ד, ו).

69. שו״ת חת״ס, קובץ תשובות, כו. ובאופן דומה למדי בכתיבה נוספת - חידושי שו״ע, לונדון תשט״ז, עמ׳ יח-יט. והשווה ר׳ יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ירושלים תשמ״ח, ח״א, דרוש ד, עמ׳ פח-פט. יתכן כי במקור הספציפי הזה (שנדפס לראשונה בשנת 1779) אפשר לראות לא רק הקבלה אלא גם זיקת השפעה על דברי החת״ס הנזכרים. הזיקה הגלויה והסמויה בין האידאולוגיה ההרמטית של ר׳ יהונתן אייבשיץ לבין תפיסת החת״ס דורשת דיון עצמאי, ולעת עתה ראה Daniel Abrams, Maoz Kahana, “Diverging Paths––On the End of the Romance between Magic Science and Kabbala” (forthcoming).

70. שו״ת חת״ס, קובץ תשובות, כו.

71. על השדים כמורכבים מיסודות האש והאוויר בלבד ראה ר׳ יחיאל מפיסא, מנחת קנאות, ברלין תרנ״ח, עמ׳ 48–49; ר׳ מנשה בן ישראל, נשמת חיים, ירושלים תשכ״ח, ח״ג, יב-יז; ז׳ גוטליב, ביאור הספורנו על התורה, ירושלים תשס״ז, מבוא, עמ׳ 38.

72. דומה שכוונתו לסלמנדרה, המוזכרת בכמה מקומות בספרות חז״ל (בבלי, חגיגה כז ע״א, סנהדרין, סג ע״ב, חולין קכז ע״א, והשווה מדרש תנחומא, וישב, ג). הוא עצמו מפרש את אחת הפסקאות התלמודיות הללו מתוך אותה התפיסה: ׳ערוב ובן הנפילים וסלמנדרא, עיין פירוש רש״י שנעשה ע״י כשפים. ובשלהי חגיגה לא פירש כן, וגם קשה להלום שהמכשפים יכולין לבריאת ברי׳[ה] חדשה. וגם קשה שקרא בא לרבות בריה שעל ידי כשפים שלא בטבע. על כן נלע״ד דודאי בריה היא שביסוד אש כדמשמע בשמעתין, והיא גדולה בהרים המריקים אש הידועים. והמכשפים חוברי חבר שרגילים לאסוף בריות ולחברם כשרוצים להוציא הסלמנדרא מיסודו בהרי הגדלים באש כשפורשים לאויר מיד מתים, ע״כ צריכים המכשפים להכין להם מקום חם, כמו יסוד אש שיהי׳[ו] דרים שם כמו שמכינים כלים מלאים מים לדגים שמוציאים מים ליבשה, כן מכינים המכשפים כבשן שהוסק ז׳ שנים בעצי הדס שאז חמימתו קרוב ליסוד אש, ולשם מחברים הסלמנדרא ממקומו להביא לכאן, ופרים ורבים שם, ומדמם מושחין בני אדם ואין אש שולט בהם׳ (חדושי חת״ס, חולין, דף קכז ע״א). מקורות נוספים ראה להלן.

73. שו״ת חת״ס, קובץ תשובות, כו.

74. על טבע השדים ראה במקורות שנקבצו לעיל, הערה 70 והשווה רמב״ם הלכות עבודה זרה, פרק יא; גר״א לשו״ע יו״ד, קעט, יג.

75. על פרצלסוס ועל השפעתו הרחבה ראה למשל בספרו הקלאסי של פגל: Pagel, Walter, Paracelsus: An Introduction to Philosophical Medicine in the Era of the Renaissance (Basel: Karger Publishers, 1958)Google Scholar, ובספרות מעודכנת יותר דוגמת Grell, Ole Peter, Paracelsus: The Man and His Reputation (Leiden: Brill, 1998)Google Scholar.

76. von Hohenheim Paracelsus, Theophrast, Sudhoff, Karl, Matthießen, Wilhelm, eds., Sämtliche Werke (Munich, 1933)Google Scholar, Abt. 1, v. 14, sec. 7 - ‘Liber de nymphis, sylphis, pygmaeis et salamandris et de caeteris spiritibus’, ובתרגומו האנגלי לקובץ Sigerist, Henry Ernest, ed., trans., Four Treatises of Theophrastus Von Hohenheim Called Paracelsus (Baltimore: John Hopkins University Press, 1996), 213–234Google Scholar. וראה גם שם, עמ׳ 82.

77. עוד על הסלמנדרה במקורות היהודיים לעיל, הערה ראה ספר חסידים (מרגליות), ירושלים תשי״ז, סימן תתרז, ובספרות המאה השמונה-עשרה: טוביה הרופא, יסודי עולם דף עב, ב; ספר הברית, עמ׳ 28. וראה אוסף המקורות היפה שקיבץ הרב יוסף בא גד, אנציקלופדיה לאקטואליה ביהדות: נחלי יוסף בנושאי מדע, רפואה, תקשורת ומיסטיקה, ח״ב, עמ׳ 662–665. ניתוחו של החת״ס את הסלמנדרה שונה ואפילו מנוגד לכמה מקודמיו היהודיים (השווה למשל ספר הברית, שם). הבנתו אותה על פי תורת היסודות וקביעת מקורה בהרי הגעש (׳הרי המריקים אש׳ – ראה לעיל, הערה 71) אינם ידועים לי מן הספרות העברית הקודמת לו, ודומה שמקורם בידע מדעי ופולקלורי בשפה הגרמנית. על הקסם הדתי של השיטה הפרצלסיסיאנית ועל נטיית הזרם המתמשך הזה להפנים אל תוכו ולפרש מחדש מסורות עממיות ופולקלוריות ראה למשל Debus, Allen G., “The” Chemical Philosophy: Paracelsian Science and Medicine in the Sixteenth and Seventeenth Centuries (Mineola NY: Dover Publications, 2002), 116–126, 540Google Scholar. פיתוח עכשווי-מודרני של מוטיב הסלמנדרה להצדקת חברת הלומדים המודרנית אפשר למצא אצל הרב צבי יהודה הכהן קוק, קנין תורה, עמ׳ כז.

78. Danz, C., Fuchs, Caspar Friedrich, Physisch-medicinische Topographie des Kreises Schmalkalden (Marburg: N.G. Elwert, 1848), 70–71Google Scholar.

79. ראה למשל שו״ת חת״ס, קובץ תשובות, יח.

80. לעת עתה מצאתי את דיונו של Georg von Welling, שעסק באיכויותיו הייחודיות של איש המים בתוך האפוס האנציקלופדי שלו – Opus Mago-Cabbalisticum et Theosophicum (Homburg vor der Höhe: 1735)Google Scholar. פון וולינג (1727–1652) היה אלכימיסט שעבד לפרנסתו בתעשיית המכרות, ובספרו זה, שנדפס לראשונה תחת שם בדוי (Gregorius Anglus Sallwigt) בשנת 1719, פירט, בין השאר, את הידיעות האלכימית השונות שהחזיקו הקדמונים – אפלטון ופיתגורס, ככאלה שנודעו להם דרך קשר מתמיד עם בריות פלא מעין אלה: על האוויר למדו הפילוסופים מן ה Luftmenschen (אנשי האוויר), ועל טבע המים והחכמה למדו מן ה Wassermenschen (אנשי המים). ראה שם, עמ׳ 367–368. למרות המקום המרכזי שמעניק וולינג לאנשי המים בתוך תהליך החקירה המדעית לא מצאתי בדבריו תיאור שלהם על פי תורת היסודות. הספר הנושן הנזכר יצא לא מזמן בתרגום אנגלי ובהוצאה מחודשת, וניתן לרכשו ב Amazon במחיר שלושים וארבעה דולר.

81. שו״ת חת״ס, יו״ד, ז. על המובחנות בין שדים, רוחות ודיבוקים ראה בנסמן לעיל, הערה 28.

82. על טבע המחלה השווה Lindemann, Mary, Medicine and Society in Early Modern Europe (New York: Cambridge University Press, 2010), 111–149Google Scholar; זינגר, בעל השם והרופא (לעיל, הערה 30), עמ׳ 119–125.

83. ראה במקורות שבהערה הקודמת, ובהגדרותיו המאורגנות של בעל השם ר׳ צבי הירש בן ירחמיאל: ׳דחכמת הרפואה נתחלק לשלשה חלקים: חלק א׳ ביד הרופאים והוא מיוסד ע״פ הטבע כי יש באדם ד׳ יסודות מים, אש, רוח, עפר, ואם יגבור החום יעשה מעשה רוקח ממינים המקררים וכן להיפך... ויש עוד ב׳ חלקים שלא על פי הטבע והוא ביד הרוכלים העושים פעולותיהם ע״י סגולות שיועיל דבר פלוני לחולי פלוני אף שאין שייכות על פי הטבע [!] ועוד דברים שמתרפאים על פי לחש כמבואר מזה בגמרא...׳ (צבי הירש חוטש, דרך ישרה, פיורדא תנ״ז, דף ד ע״א).

84. שו״ת חת״ס, או״ח, קצז.

85. ראה דוד פריזנהויזן, וינה תק״פ, מוסדות תבל, דף עח ע״א- עט ע״א. הרב דוד פריזנהויזן כיהן כדיין בהרכב בית הדין שבראשו עמד ר׳ משה טייטלבוים באוהל.

86. שו״ת חת״ס, או״ח, קצז. ניתוח המקור המורכב הזה אודות יחסי החת״ס והחסידות זוקק דיון עצמאי. ראה למשל כהנא, ׳יש לנו אב זקן׳, והשווה: יוסף יצחק כהן, ׳החתם סופר והחסידות׳, סיני סט (תשל״א), עמ׳ 159–194.

87. שו״ת חת״ס, או״ח, קצז.

88. כאן רומז החת״ס לדברי ר׳ יוחנן בגמרא: ׳למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה׳ (בבלי, סנהדרין סז ע״ב).

89. שו״ת חת״ס, שם.

90. על ההיסטוריה העניפה של ההבחנה הזו ראה למשל Zambelli, Paola, White Magic, Black Magic in the European Renaissance (Leiden: Brill, 2007)CrossRefGoogle Scholar. מקור בבליוגרפי טוב לדיון היהודי המקביל—מרחב המסורות ההלכתיות הענף בנושא הלגיטימיות של העיסוק בכשפים וגבולותיה—נמצא בספרו המקיף של הרב איתמר מחפוד, קדושת ישראל, אשדוד תשס״ח, פרק ז. מקור העמימות המסוימת הזו (שאולי מנוגדת לדעה החד משמעית יותר, המקובלת היום בציבור) ניכר היטב גם בדיונם הקאנוני הסבוך של ר׳ יוסף קארו והרמ״א בנושא – ראה בית יוסף ושלחן ערוך יורה דעה, קעט, וראה בהערות הבאות.

91. ׳מכחיש כח פמליא של מעלה׳ (שם). לשון האיסור כאן אינה חד משמעית.

92. מקור המימרא בתלמוד הבבלי: ׳אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: מאי דכתיב (תהלים יג א) ״לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד״? זמרו למי שנוצחין אותו ושמח... בשר ודם, מנצחין אותו ועצב; אבל הקב״ה נוצחין אותו ושמח, שנאמר (תהלים קו, כג) ״וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו [לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית]״׳ (בבלי, פסחים קיט ע״א).

93. תיאורו של החת״ס בנידון אינו כה שונה מטענתו של ההבראיסט שודט (Schudt), כי בעלי השם היהודיים סוברים כי על כל שד ממונה מלאך (!) ודרכו אפשר להשיג את השליטה עליו (Schudt, Johann Jacob, Jüdische Merckwürdigkeiten [Frankfurt: S. T. Hocker, 1714], vol. 2, 1215–1221Google Scholar) על המובאה הזו למדתי מן הקריאה בחיבורו של זינגר (לעיל, הערה 30), עמ׳ 115, הערה 157. עוד על השבעת שרי מעלה בשמות קדושים מחד ועל ידי מכשפים מאידך ראה דרשות חת״ס, ח״ב, דף שכא ע״א; שו״ת חת״ס, קובץ תשובות, יח, ובהערה הבאה.

94. לדיון משלים אודות האפשרות האתית של השימוש בקמיעות ובשמות ראה דברי החת״ס במקום אחר: ׳שבשמות הקדושים אשר בהם נברא העולם באותו דבר באותיות הקדושות ובשמות הקדושים ל״ש [לא שייך] זה [חשש כישוף], דאל״ה [=שאם לא כך הוא] יהיה אסור גם כן לפעל ע״י ספר יצירה וקמיעות׳ (מהר״ם סופר על חמישה חומשי תורה, טרנא תרפ״ח, עמ׳ ו). והשווה יערות דבש, ירושלים תשמ״ח, ח״א, דרוש ד, עמ׳ פח-פט. למיקום הסכימה הזו בתוך המסורת הרבנית השווה למקורות שנסמנו לעיל, הערה 89.

95. ראה למשל בספרו הקלאסי של גרי (נדפס לראשונה בשנת 1954) Ronald Douglas Gray, Goethe the Alchemist: A Study of Alchemical Symbolism in Goethe's Literary and Scientific Works (New York: Cambridge University Press, 2010) ובמחקרים נוספים רבים, כמו למשל Susan Sirc, “Alchemy, Alchemical Emblems and Goethe's Novel Die Wahlverwandtschaften,” in Emblems and Alchemy, ed. Alison Adams and Stanton J. Linden (Glasgow: Librairie Droz, 1998), 187–215. על שימושו הרחב של גתה ב Opus Mago-Cabbalisticum et Theosophicum של וולינג (Welling), אותו הצעתי לעיל (הערה 79) כאחד המקורות האפשריים לפענוח המדעי של אנשי המים בכתיבת החת״ס, ראה בספרו הנזכר של גרי, עמ׳ 293–265. למורשתו הספרותית של גתה עצמו, כידוע הייתה השפעה גדולה בעיצוב פעולתו ומחשבתו האנתרופוסופית של רודולף שטיינר (1925–1861). המהלך הסיבובי של פרקטיקה-ספרות-פרקטיקה הושלם גם כאן במלואו.

96. על גסנר ראה Midelfort, H. C. Erik, Exorcism and Enlightenment: Johann Joseph Gassner and The Demons of Eighteenth-Century Germany (New Haven and London: Yale University Press, 2005)Google Scholar. על זיקתו למסמר ראה שם, וגם אצל Smith, Noel W., “Hypnosis Demystified: Facts and Fallacies,” in Greek and Interbehavioral Psychology: Selected and Revised Papers of Noel W. Smith (Lanham MD and London: University Press of America, 1993), 315–340Google Scholar. ספרות המחקר על המסמריזם רבה מספור.

97. Crabtree, Adam, From Mesmer to Freud: Magnetic Sleep and the Roots of Psychological Healing (New Haven and London: Yale University Press, 1993)Google Scholar.

98. על הפנמת השיח האיזוטרי לתוך הנרטיב ההיסטורי ואל הגדרתו כתחום מחקר אקדמי ראה Hanegraaff, Wouter J., Esotericism and the Academy: Rejected Knowledge in Western Culture (New York: Cambridge University Press, 2012), 257–367Google Scholar. על נוכחתו בספרות ה fiction ובתרבות הקניון ראה Victoria Nelson, The Secret Life of Puppets (Cambridge: Harvard University Press, 2003). סקירה על נוכחותו בפילוסופיה במדע בפוליטיקה ובספרות אפשר למצא אצל Gibbons, Brian J., Spirituality and the Occult: From the Renaissance to the Modern Age (London: Routledge, 2001)Google Scholar.

99. ר׳ נחמן מברסלב, סיפורי מעשיות, ירושלים תשל״ד, ׳מעשה בחכם ותם׳. וראה שמואל פיינר, שרשי החילון, ירושלים תש״ע, עמ׳ 403–404.

100. והשווה מעוז כהנא, ׳כיצד ביקש החת״ם סופר לנצח את שפינוזה? טקסט, למדנות ורומנטיקה בכתבי החת״ם סופר’, תרביץ עט,ג (תשע״א), עמ׳ 557–585.

101. על תפקיד הדמוני בכתיבת ר׳ נחמן ראה למשל צ׳ מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר׳ נחמן מברסלב, תל אביב תשס״ד.

102. שיחות הר״ן, ירושלים תשמ״ח, רכז. את הציטטה הזו העלה כבר אברהם גוטלובר, בתוך תיאורו את יחסו של ר׳ נחמן למדע ולמחקר ׳לא היה ספק אצלו שהמתים, אף-על-פי ששב עפרם אל הארץ ורוחם אל אלוהים, עודם מתהלכים בקרבנו ומדברים אתנו בחלום ובהקיץ. וכן כתוב בס׳ השבחים הנ״ל סי׳ רכ״ה: ׳פעם אחד שחק ואמר: אם היה מניחין ליכנוס מת אחד בין המחקרים, כשיושבין וחוקרין בחכמתם, היו מתבטלים כל החכמות שלהם׳. ואנן מה נענה אבתריה? – אמת! אם קרה כזאת, ועינינו הרואות, בהיות שכלנו שלם, ובקבוץ אנשים חכמים הרבה באופן שלא ייתכן שום טעות החושים (hallucinatio) אז נסרחה חכמת חכמתם ובינת נבונים נסתרה! – אולם: Sechstausend Jahre hat der Todgeschwiegen; Kam je ein Leichnam aus der Gruft gestiegen?! [=האם אחרי שש אלפי שנות מיתה וגן עדן, קם מישהו מן המתים מקברו?]׳ (אברהם גוטלובר, זכרונות ומסעות, http://benyehuda.org/gottlober/zixronot_umasaot.html). המשכיל העברי נראה כאן כמי שאינו מבין את הבדיחה שנאמרה על חשבונו.

103. חיי שלמה מיימון נדפס לראשונה בשנים 1793–1792 בשפה הגרמנית, בברלין. את ׳מעשה בחכם ותם׳ סיפר ר׳ נחמן ׳קודם פורים׳—בחורף של שנת 1809, היא שנתו האחרונה בברסלב. שיחו ושיגו המתמשך של ר׳ נחמן עם משכילים שונים, ש׳חיי שלמה מיימון׳ יכול היה בהחלט לעלות על שולחנם, הופך את האפשרות להשפעה ספרותית ישירה של ׳חיי שלמה מיימון׳ על ׳מעשה בחכם ותם׳ לאפשרית מאוד. כמה מן המוטיבים המקשרים את שתי הדמויות מופיעים להלן וכמה ראויים לעיון ולמתון, וכמוהם גם הזיקה בין יסורי הנפש של מיימון אודות בחירת מקצוע (שם, חלק שני, פרק יג) לבין התיאור המקביל בחיי ה״בן החכם״.

104. Maimon, Salomon, Salomon Maimons Lebensgeschichte in zwei Theilen (Berlin: Karl Philipp Moritz, 1792/1793Google Scholar). על מיימון ראה למשל Wodziński, Marcin. 2010. Maimon, Salomon. YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe. http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Maimon_Salomon (accessed November 28, 2012) ובספרות המצוינת שם.

105. פ׳ לחובר (מתרגם), חיי שלמה מיימון, תל אביב תש״ב, עמ׳ 137–138. על הפסקה הזו ועל מושבה בספרות ההשכלה ראה ע׳ אטקס, ׳מאגיה ובעלי-שם בספרות ההשכלה׳, ע׳ אטקס, י׳ דן, ד׳ אסף (עורכים), מחקרי חסידות, ירושלים תשנ״ט, עמ׳ 56–39. על ביקורת השדים בתנועת ההשכלה ראה גם אלכסנדר גוטרמן, ׳ספר רפואות לד״ר מארקוזה והצעותיו לתיקונים בחיי היהודים׳, גלעד ד-ה (תשל״ט),עמ׳ 54–35; ש׳ פיינר, מהפכת הנאורות, ירושלים תשס״ד, עמ׳ 92–90; Efron, John M., Medicine and the German Jews: A History (New Haven and London: Yale University Press, 2001), 64–104CrossRefGoogle Scholar.

106. ראה למשל דיונו הרחב של פיינר, שם, עמ׳ 92–46 ובמקורותיו.

107. נצח ישראל, פפד״א תק״א, דף ג ע״א.

108. ראה מפעלות אלוהים, לבוב תרי״ח, דף ב ע״ב-ג ע״א, אני מודה לנמרוד זינגר שממנו למדתי על הפסקה המרתקת הזו. על זמושץ ראה למשל Freudenthal, Gad, “Hebrew Medieval Science in Zamość, ca. 1730: the Early Years of Rabbi Israel ben Moses Halevi of Zamość,” in Sepharad in Ashkenaz: Medieval Knowledge and Eighteenth-Century Enlightened Jewish Discourse, ed. Fontaine, R., Schatz, A. and Zweip, I. (Amsterdam: Koninklijke Nederlandse Akademie van Wetenschappen, 2007), 25–67Google Scholar.

109. על השימוש המודרני בקטגוריית ה׳מאגי׳ כמגדירת זהות ראה גם Chajes, “Entzauherung and Jewish Modernity.”

110. ספר הברית השלם, ורשה תרס״ה, עמ׳ 76. על השפעתו הרבה של ספר הברית על כתיבת ר׳ נחמן מברסלב עצמו ראה מרק (לעיל, הערה 100), עמ׳ 87–88; רודרמן (לעיל, הערה 59).

111. ספר הברית, שם. במקום אחר הוא מסביר כי השדים מתים, כבני אדם, וכמוהם הם שבים אל ארבעת היסודות ש׳מהם לוקחו׳ (שם, עמ׳ 129). כמו החת״ס, משבץ גם ר׳ פנחס בריות ממקורות פולקלוריים דוגמת ה׳דרגון׳ אל הפענוח השדי (שם, עמ׳ 120). וראה רודרמן (לעיל, הערה 59).

112. שם, עמ׳ 122.

113. שם, עמ׳ 190.

114. סימן הסוגריים נמצא במקור.

115. שם, עמ׳ 191–190. והשווה מעשה טוביה, קרקוב תרס״ח, דף צח ע״ב- צט ע״ב (מצאתיו בדיונו של פיינר, הנזכר לעיל, הערה 104).

116. כלשונו: ׳שבאו תחת יד רופא טבעי מומחה כמה ממחוסרי הדעת מינים ממינים שונים ומשונים בדברים פלאות ונוראות וכלם יצאו בריאים שלמים בשכלם ודעתם כמאז ומקדם אף אין יש רוח בפיהם׳ (שם). התיעוד היפה הזה מקביל לראשיתו המודרנית של הריפוי הפסיכיאטרי, ה׳נוירולוגי׳ בלשוננו, ואכן פרנץ מסמר, הנזכר לעיל, פיתח את ה׳animal magnetism׳ לטיפול בחוליי העצבים מאז שנות השבעים של המאה, ובשנות התשעים אכן עשוי היה החידוש המרעיש הזה להחשב כ׳פלאות ונוראות׳ בעיני תומכיו. ראה Crabtree, From Mesmer to Freud ולעיל, הערה 49. בשדה הדיון ההלכתי, אגב, התיר הרב יעקב עטלינגר מאלטונה במחצית המאה התשע-עשרה את הריפוי בעזרת ׳מאגניטיזירען׳ (שו״ת בנין ציון, ח״א, סז), וראה ניתוחו של Chajes, “Entzauherung and Jewish Modernity”.

117. תהילים קט, ו.

118. שם, עמ׳ 191. ׳הכוונות היוצאות׳ מן הפסוק הזה הן אכן מוקדה של פרקטיקת הגירוש של הרוח הרעה הגורמת ל״חולי הנופל״ אותה מסר האר״י לר׳ חיים ויטאל, כפי שהיא מתועדת בפירוט בשער רוח הקודש, ירושלים תרכ״ג, דף לד ע״א. אלא שלמרבה הענין דווקא שער זה מכתבי האר״י נדפס לראשונה בשנת 1863, ור׳ פנחס לא יכל לראותו בדפוס אלא ב׳כתבי הקודש להאר״י׳—בכתבי היד של השער הזה שסבב בהעתקות רבות מספור מאז עריכתם בראשית המאה השבע-עשרה. אפשרות זו מעט מוזרה לפי עדותו שלו עצמו ׳שכבר נדפסו כל [!] כתבי הקודש [של האר״י] (שם, עמ׳ 8), ויתכן שאת הידע על הפרקטיקה שאב, בסופו של דבר, מן השימוש המעשי, האניגמטי יותר, בסדר הפעולות הלוריאני, כפי שתועד כבר ב׳מעשה הרוח׳ של ר׳ שמואל וויטאל בדמשק ונדפס במקומות רבים – אם כנספח ל׳שער הגלגולים׳ (ירושלים תרס״ג, דף עז ע״ב. שער הגלגולים נדפס לראשונה בקוריץ תקמ״ג, ואליו מכוון ר׳ פנחס בדבריו ׳וכבר נדפסו׳), ואם בעמק המלך, אמסטרדם תח, דף טז ע״ב, או ממקור אחר שאינו ידוע לי לעת עתה. ריכוז מרשים של טכניקות מגוונות להוצאת הרוח מכתביו השונים ר׳ חיים וויטאל אסף מ׳ בניהו, תולדות האר״י, ירושלים תשכ״ז, עמ׳ 290–306, והאפשרות הלוריאנית הנזכרת כאן היא מן המתונות שבהן.

119. ראה לעיל, הערות 81, 82.

120. ראה מ׳ פייקאז, חסידות ברסלב, פרקים בחיי מחוללה ובכתביה, ירושלים תשנ״ו, עמ׳ 249–252; רודרמן (לעיל, הערה 59), “The Readers of Sefer Ha-brit—Sefer ha-brit and the Bratslav Hasidim.”

121. ראה מרק (לעיל, הערה 100), עמ׳ 75–77.

122. לעיל, ליד הערות 6–20. בין החת״ס לר׳ פנחס הורוויץ, אגב, התקיים ככל הנראה דיון ישיר, פנים אל פנים, אודות כמה מתכניו של ספר הברית, בשעה שר׳ פנחס שהה אצל המשכיל בער אופנהיימר בפרשבורג. תוצאות השיחה השפיעו על תיקון אחד, לכל הפחות, שערך ר׳ פנחס במהדורה השניה של ספר הברית. ראה חידושי חת״ס למסכת תמיד, ירושלים תש״ב, עמ׳ קעט; רודרמן (לעיל, הערה 59), פרק 2.

123. לעיל, ליד הערות 10–11.